והיא שעמדה
פסח תמיד היה החג האהוב עלי.
אולי בגלל שנולדתי בו ואולי בשל כל ההכנות וההתרגשות שליוו את החג.
סבי ז"ל נהג לערוך סדר כהלכתו: " כל דכפין ייתי וייכול.."
בני משפחה וחברים היו מצטופפים סביב השולחן, ואני הבטתי בהערצה על האיש בעל עיניים הכחולות כרקיע, וזקנו הארוך שסודר בקפידה מנהל את הערב ביד רמה.
רגע השיא מבחינתי היה כשסבי היה קם מהשולחן, מרכיב אותי על כתפיו ומתחיל לשיר ולרקוד:
"והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם"
אבי ודודי ושאר הגברים היו מצטרפים אליו בשמחתו ורוקדים במעגל.
הייתי בעננים מרב שמחה וגאווה שזה סבי, עד שהוא החל ללמדני את שפת הקודש ולפתע הבנתי את המילים.
וכך פסח אחד, כשסבי הגיע ל: " והיא שעמדה.." והחל לקום מכסאו, עצרתי אותו בשאלה:
" איך אתה יכול לשמוח ולשיר ועוד לטעון שהאל מצילנו מידי המרצחים.
השכחת את אחיותך שנרצחו בפוגרום בקישינב?
או אולי 8 דודיה ודודותיה של אמי שהוכנסו לתאי גזים באושוויץ?
איפה היה המציל הגדול?"
סבי התיישב ונעץ בי את מבטו הכחול.
לרגע הייתי בטוחה שיוקיע אותי כאותו בן רשע מההגדה, ויותר לא אהיה חלק מהמשפחה. דמעות מילאו את עיני.
מה עשיתי איך הוצאתי את עצמי מהכלל, אלא שאז סבי פתח בהסברו:
" בדיוק קבלתי את הסמכתי לרבנות, מראש ישיבת קישינב וחזרתי לעיירה להתחתן ולהקים בית נאמן בישראל. הימים היו לא פשוטים לעמנו, ובכל מקום, ולא רק בקישינב היו פרעו.
, בעיקר בערב פסח.
והנה בלהט ההכנות לחג עברה שמוע שקבוצת היידמקים מתקרבת לעיירה. חברים וקרובים רצו לביתה של חמותי לעתיד, כי היה לה מרתף גדול בנוי כמו מקלט אטומי.
לקחתי טלית וסידור והתכוונתי לרדת עם כולם ולהתפלל לישועה.
לפתע ראיתי את חמותי לעתיד שולפת גרזן ופונה לצאת לחצר.
"מה את עושה, תרדי למרתף עד יעבור זעם" – ביקשתי, סיפר סבי,
אבל היא אפילו לא הפנתה את ראשה, רק צעקה מעבר לכתף:
" רק על גופתי המתה יכנסו הפורעים לבית"
הבנתי שלא אוכל לעצור בעדה.
