יום השוויון וריח החרות

21/03/1971 היה צפוי להיות היום המאושר בחיי ילדה בת 12

שש שנים בהם הורי נאבקו על הזכות להשתחרר ממסך הברזל ולהצטרף אל סבי וסבתי בישראל. שש שנים בהם עברתי אימון בסובלנות וביכולת לשרוד במציאות הזויה ועוד לשמור על אחותי הקטנה, כאשר הסיבה היחידה להמשיך ולהאמין, שהיום בוא אגיע לירושלים נמצא מעבר לפינה.

 והנה נראה שהיום הזה הגיע, עברנו את משוכת המכס במוסקבה, המשכנו לעוד משוכה קצת יותר מאיימת , עמדת המכס והבידוק בקייב וסוף -סוף המטוס המריא לוינה בירת אוסטריה.

 למרות הקור והגשם החופש האיר את רחובותיה של וינה וכבר יכולתי לנשום לרווחה.

 עוד מספר ימים ונעלה על מטוס בו דגל כחול-לבן מתנוסס בגאון על זנבו ונגיע אל הארץ המובטחת. שמחתי שהיום הנבחר לעלייתנו, הוא יום השיוויון הקוסמי, כשהאור והחושך שולטים בעולם במידה שווה, ומאחר והרגשתי שעד היום הזה חייתי בחושך היה ברור לי שמהיום האור ינצח.

 האכזבה הראשונה 

ציפתה לי בכניסה לשטח הטריטוריאלי של המדינה, לא רק שהטייס הצליח להיכנס לכל בור אויר ולטלטל אותנו כמו מפרשית באוקיינוס אלא שלקראת הנחיתה הודיע בקול חגיגי:

 "אנו מתקרבים לשדה תעופה בן גוריון, מתחתינו הים התיכון ונעבור מעל בתיה היפים של תל-אביב"

 "מה פתאום תל-אביב, אני בדרך לירושלים" – מלמלתי לאבי, שמיהר להרגיעני, זה רק נמל תעופה, הרי לא ינחיתו מטוסים בעיר הבירה.

 הסברו הרגיעני במקצת , אך עננה שחורה כבר החלה לכסות על הקסם.

 וכמו איוב התנ"כי שכל חלומותיו התנפצו אחד אחרי השני במשחקו הזדוני של השטן, כך גם חלומותי.

 בטרמינל חיכו לנו סבי ועמו כמאה חב"דניקים ושאגו להורי המלצה על מקום מגורים ראוי.

 "תדרשו את קרית מלאכי, הרבי שליט"א הולך להקים בה עיר אפילו יותר מוצלחת מכפר חב"ד" .

פקידי הסוכנות שראו את הדיפלומות של הורי , אסטרו-פיזיקאית וד"ר לפילוסופיה ומהנדס אלקטרוניקה, הציעו חיפה או תל -אביב.

 אני התחננתי לירושלים, וכך הויכוח נמשך שעות.

נחתנו ב16:30, שוחררנו מהטרמינל ב22:30, ליעד המועדף על הגברים בשחור:

                                    קרית מלאכי. 

 ביציאה מהטרמינל חבורת הגברים תפסה את אבי ודודי (שכחתי לציין ששני האחים שוחrרו בו זמנית), והחלו לקפץ בהתלהבות יתרה ושרו באקסטזה את השיר: " ממצרים גאלתנו"

 בסיבוב השני אבי קבל התקף אפילפטי קשה, והובהל לבית חולים הסמוך כשאמי מתלווה אליו. התייעצות קלה של הגברים בשחור,  והוחלט להעלות את אחותי ואותי על טנדר של אחד הנוכחים שנעביר אצלו את הלילה.

 הלא סבתי היקרה עוד עלולה לחטוף התקף לב אם נגיע בלי הבן שלה.

 וכך מהיום המואר הגענו אל חשכת הליל, אחותי מיררה בבכי על ברכי ואני כהרגלי חיפשתי דרך לנחמה.

 הטנדר נסע דרך הפרדסים, חושך ועלטה כיסו את שדה הראיה וכבר הייתי קרובה להישבר בעצמי, כשריח שמימי מילא את נחירי.

 ככל שהטנדר האיץ את דרכו כך הריח התגבר ומילא את כל החלל, ובאותו הרגע ידעתי:

 "זהו ריח החרות" 

חיבקתי את אחותי והרגעתי אותה : " תנשמי עמוק את הריח, הכל יהיה מעל ומעבר לדמיון"

 ישבנו בטנדר הדוהר ונשמנו את ריח הגאולה.

 מאז ועד היום אני יודעת שכל עוד ההדרים פורחים אנחנו ננצח.