אבל איך לומדים להיות אמא?

מהיום שסבתי סיפרה לי על שלגיה וכל שאר הנסיכות האומללות, 

שנגזלה מהם האם, החלטתי שאני לא רוצה להיות נסיכה, 

התפקיד נראה לי משעמם ואומלל, 

אני רוצה להיות אמא!! 

 לא לשחק באבא -אמא, אלא להיות אמא.

כמו חוה מהתנ"ך, להיות אם כל חי.

אבל איך לומדים להיות אמא?

כמובן שיכולתי לשאול את סבתי שידעה תשובה לכל שאלה בעולם

אבל היא הייתה סבתא, ואם הייתי לומדת ממנה 

אז אולי הייתי הופכת לסבתא הכי טובה בעולם, 

אבל זו לא היתה משאלתי.

וכך התחלתי לחפש דמות אם ראויה לחיקוי.

בוקר אחד התעוררתי לקול קריאתה של הקוקיה.

שאלתי את סבתא אם הציפור משחקת מחבואים עם גוזליה?

מה רבה היתה אכזבתי כשנעניתי , שקוקיה זורקת אותם בקנים זרים, 

לא כי מכשפה רעה חטפה אותם או אותה, אלא פשוט כי בא לה להיות חופשיה 

כמו כמה אמהות , שלא נזכיר.

מיותר להסביר שמאותו יום לא שיחקתי מחבואים, 

ועד עצם היום הזה שונאת ציפורים.

לא ויתרתי על החלום והמשכתי לחפש.

באותו קיץ נסענו לבקר את אחותה של אמי, פרופסורית מכובדת למתמטיקה. 

ידעתי שיש לה שני ילדים, בן ובת,

ואין להם סבתא. זו נראתה לי הזדמנות נהדרת ללמוד

איך להיות גם אמא וגם פרופסורית.

כשהגענו לביתם הכפרי, הבת לקחה אותי מיד אל חדרה.

נכנסתי לארמון נסיכות ממש, הכל היה ורוד, מלא מלמלות,

כריות רכות ובובות יפות.

אבל אני הייתי יותר בתקופת הפירטים,

אז ביקשתי לראות את טירת הפירטים של הבן.

 " אין שום טירה, אני ישן בחדרון של העוזרת, את כל המלמלות אמא השקיעה באחותי 

היא אומרת, שבן, ממילא יתחתן, וילך לאישה אחרת, אז שמישהיא אחרת תטפל בי גם עכשיו."

נבוכה ברחתי להתחבא מאחורי סבתי, אשר מיהרה להיפרד מהדודה, וחזרנו הביתה.

שנים חלפו ושמעתי משפט דומה משכנה, שסיפרה כי ביום שנולד לה בן, היא הביטה בו, והחליטה לא להיקשר אליו, 

כי ממילא יילך לצבא, ואולי יהרג חלילה,

אז למה לה לבזבז אהבה?

וכך פסלתי ציפורים ואמהות מהתפקיד,

אך איך אלמד להיות אמא?

חברתי קיבלה מתנת יום הולדת, זוג אוגרים, 

ובהתלהבות של ילדה בת 8 סיפרה, כי האוגרת עומדת להמליט, ותהיה לה משפחת אוגרים.

שתינו ישבנו חסרי סבלנות מול הכלוב, וציפינו לרגע ההתרחשות

אך ברגע שהאוגרת החמודה המליטה 4 גורים פיצפונים,

היא אכלה אותם, את כל הארבעה.

חזרתי בוכה אל סבתי, וסיפרתי לה על המפלצת שאכלה את הילדים שלה, אך סבתי החכמה, הסבירה לי, 

שהאוגרת לא אכלה אותם כי היא רעה או הייתה רעבה, אלא כדי להגן עליהם מפני העולם האכזר.

הבנתי, זה כמו המכשפה הרעה ברפונזל, שנעלה את המסכנה במגדל גבוה, שלא תוכל לצאת. 

אולי זו בכלל לא היתה מכשפה, אלא מין אמא אוגרת.

ברכת החתולה השחורה

ואז החתולה השחורה שלנו המליטה 2 גורים יפהפיים, והיא טיפלה בהם בלי פחד, ניקתה וליקקה מהזנב עד

האוזניים, לימדה אותם לצוד ולהתחבא, לטפס על עצים, ולהילחם (כל הידיים והרגליים שלי היו שרוטות מהם).

ויום אחד,  אחרי הרבה זמן, הם גדלו, והיא,  החתולה שלנו , שיחררה אותם לחופשי, ובכלל נראה ששכחה שהיו  שלה.

הבנתי שמצאתי את מה שחיפשתי, אני אהיה אמא כמוה.

אטפל בתינוקות שלי עד שיגדלו ויוכלו לצאת לעולם עצמאי.

ואחר כך יום אחד אהפוך לסבתא, ואהיה בדיוק כמו שלי,

הרי את התפקיד הזה, למדתי מהכי טובה.

וכך שיננתי לעצמי את תפקיד האמהות, לנקות, להאכיל,

ללמד לצוד, להסתדר בעולם הגדול ולצאת לחופשי.

ואכן נראה שהצלחתי להיות אמא  

אבל איך יודעים שאכן למדו להסתדר בעולם מלא סכנות, 

ומתי בכלל מגיע הרגע שבו הם גדולים ומוכנים לצאת להרפתקאות פרטיות?

הלא הם לא גורי חתול, הם הילדים שלי, ועדיין לא  גדולים.

יום יום צפיתי בהם לומדים עוד קצת, מתפתחים ופורחים,

הופכים לאנשים, אבל עדיין מוקדם מידי לשחרר.

אולי עוד חודש, עוד שבוע עוד שנה....

ויום אחד, הם פשוט קמו והודיעו בקול בס:

" אמא, מצאתי עבודה, דירה, חברה, בקיצור חיים מחוץ מטבחך."

ואני , עומדת ליד הדלת עם חיוך קפוא על הפנים, דמעות בעיניים, 

מביטה על החתולה השחורה, ( הבת, של הבת של הבת... לא בטוחה אפילו איזה דור)

ואומרת בפה מעודד :" צא לשלום, שיהיה בהצלחה"

וברגע שניטרקת הדלת, מחבקת את החתולה ופורצת בבכי,

אולי בכל זאת הייתי צריכה להיות המכשפה של רפונזל...

והחתולה נועצת בי ציפורניים, כאילו מבינה על מה הדמעות,

מכאיבה ומגרגרת כאחד :

" די תפסיקי! הגיע הזמן"

מחשבת מסלול מחדש.

אהבתם את הסיפור ?בשביל שנוכל להיפגש בסיפור הבא ,תלחצו על הלינק תקבלו את הסיפור שאני רוקחת עבורכם בe-mail