נח והמבול או שרי מילכה יסכה
"כי מלאה חמס... והנני משחיתם"
כי מלאה הארץ חמס – אומר האל הזועם לנח, הצדיק המקראי. האם הזעם האלוהי המטיר עלינו אש וגופרית, ולא חס על חיי הילדים הטהורים?
הלא זהו דווקא החאמס שלקח לעצמו את האחריות האלוהית להחליט מי יחי ומי ימות.
דמעות של חוסר אונים ממלאות את עיני ומערפלות את האותיות של הסיפור המקראי, אלא שדווקא אז לבי השותת דם מצליח לדלות את מפת הפרשה.
כהמשך ישיר לאדם וחוה, הייתי מצפה שגם לאישתו של נח, אם ילדיו שם, חם ויפת, יהיה שם, אך היא מופיעה בסיפור כסרח עודף.
גם את נשות בניו התורה לא מכירה לנו. בעצם, מנוח ועד אברם ונחור, אין לנשים פנים ושם, ואפילו הבריאה נלקחה מהן.
להלן: "ויולד נח שלושה בנים״, וממשיכה הפרשה:
״ויחי תרח... ויולד את אברם את נחור ואת הרן".
מהרגע שהנשים נושלו מרחמן, גם האל איבד את רחמיו והחליט למחוק את אשר ברא;
פתח את ארובות השמים והמטיר מבול 40 יום ו40 לילה, או אולי דווקא 40 שבועות של הריון תקין, שבהם המים סערו וגעשו ושטפו את הארץ.
לפתע לבו של אלוהים התעורר:
"ויאמר אלוהים אל לבו לא אוסיף לקלל עוד"
ומדוע דווקא בינת הלב עוררה את הצד החומל וגרמה לאל הזועם להבטיח להירגע לפני ששוב ישמיד את האנושות?
מפני שבינת הלב היא הכח הנשי, הרך, שנאמר: "בינה יתרה ניתנה לנשים", זה הלב הרחום.
כך כשהרכות הנשית נכנסת לסיפור, מבטיח אלוהים לכבוש את זעמו, מעלה את הקשת לשמים, והפרשה מסתיימת בשמות הנשים:
שרי, מילכה ויסכה.