שיעור במטבח: מה הקשר בין שניצל, גיהינום ואבו דאבי

שיעור במציאות.

כולנו מכירים את הביטוי " קור כלבים" , אך אין זה אומר שהכלב לא רוצה לטיול או אפילו לריצת כיף.

פרוותו של הכלב , תגן עליו. מה שאין כן, כשחם.

מוטי, הכלב המסכן, גרר אותי כל הדרך הביתה, במהירות של כלב מזחלות נורווגי, ובניגוד לימים כתיקונם,

בהם נעמד לחכות לפרס, רץ כאצן אולימפי ונשכב תחת המזגן.

ניקס , החתולה שלא מאפשרת לו לעבור על פניה, אפילו לא סובבה את זנבה, והמשיכה לשכב ללא נוע, חסכה באנרגיה.

ואילו אני החלטתי ש41 מעלות צלסיוס בצל , לא מספיקות לי, וכהרגלי בקודש ( מידי שישי בצהריים), הלכתי להצית את

אש הגיהנום.

שלא תבינו לא נכון, אני בהחלט אוהבת לבשל ולארח, להכין ארוחות משפחתיות ענקיות, שכוללות "מרק גרזן"

(על המרק סיפור ניפרד), וטונות של שניצלים.

אמנם מקלחת זיעה רמזה שאולי הפעם כדאי לוותר, ולא להביא את אזור המטבח לנקודת הרתיחה של המים (100 מעלות צלסיוס),

ולהסתפק בכמה סלטים וחלה.

אך מאידך איך אוכל לאכזב את הילדים ואורחיהם, שבאים במיוחד "לשניצל המכושף" שלי.

קול של רחמים עצמיים התערבב בפיצפוצי שמן :

" אולי תלכי לקנות אוכל מוכן"

"בטח"- התעורר החינוך המרקסיסטי בשיקולי הרגש,

" כן, זו בדיוק הדרך לחזק את הקפיטליזם החזירי, על חשבון הפועל הרעב, שנאבק לסיים את החודש במשכורת זעומה."

"הס" רטן הרגש: "אני גם שייכת למעמד הפועלים, ולא יקרה שום אסון, אם פעם אחת נאכל ארוחה שלא אני בישלתי.

שכחת את המכתב שכתבה אשתך ג'ני ( אישתו של קרל מרקס) לפרדריק אנגלס? גם ג'ני חלמה על ארוחה אחת שיגישו לה,

ושלא תצטרך לעמוד במטבח."

טיפת שמן רותח על היד העירה אותי מהרהורי.

על מי אני עובדת, הלא הילדים וחבריהם, מגיעים במיוחד בשביל השניצל והמרק שלי, ולא של איזו חברת קייטרינג.

וכך המשכתי לטגן כשהלהט במטבח עלה לרמות חדשות.

סוף-סוף הבנתי מדוע סבתי אדל, נהגה לומר שאש הגהינום כבא בשישי, ונדלקת מחדש רק בראשון.

כל הבישולים לשבת מכלים את מצבורי הדלק של הגהינום.

ובעודי נמסה, מרחפת בין המחבת לזכרונות מבית סבתא,

מתערבבת לי מציאות בדמיון.

אבו דאבי מחכה לי

פרסומת עולצת מנסה לשכנע שזה הזמן (בשישי בצהרים),בלהט הרגע והמטבח, לתכנן חופשה נעימה,

ואיזה יעד יכול להתאים יותר, מזה שסידר לנו ראש ממשלתינו?

ביבי חכה לי, אני באה!

כן בדיוק , אבו – דאבי, מחכה לי. המלונות הוכנו במיוחד עבור התייר הישראלי, מגבות שאפשר לקחת למזכרת,

ואולי גם איזה סדין או שניים, והמזג אויר נעים להפליא, רק 41 מעלות צלסיוס בצל.

הטיסות בטח יהיו זולות, כי כבר חתמנו הסכם עם חברת טיסה מקומית, והכי חשוב, אין צורך לדאוג לכשרות, הלא

הם מוסלמים, ומקפידים על "ח'לל", שזה כמו הכשרות שלנו.

"רואה" - לוחש לי קול במחי הקודח: "נמצא פתרון למטבח מהגיהינום שלך, לא תצטרכי להכין שניצלים, יביאו לך

מהמטבח הכשר , בקומה ה40, באחד ממלונות הפאר באבו דאבי."

נשאר השניצל האחרון, ואוכל להתיישב עם כוס קפה קר

ולחלום על הטיול הנפלא....

ושוב קולו של מרקס מנבכי הזיכרון, אלא שהפעם לא מוכיח ומאשים על חלומותי הקפיטליסטיים, אלא מציין בעצב:

" לי היה את פרידריק אנגלס היקר, שדאג לכל התשלומים הנחוצים, ומי יממן לך את הטיסה והמלון?"

התפקחתי באחת, הטיסה הקרובה שלי , תצא למקלחת קרה ומשם אל הספה וערוץ הטיולים, 

ובאשר למקומות  אקזוטיים בעולם?

אחכה לחתימת שלום עם דובי גריזלי, בקוטב, הם יסכימו לקבל את השניצלים המכושפים שלי, בתור תשלום לטיסה ומלון.

אהבתם את הסיפור ?בשביל שנוכל להיפגש בסיפור הבא ,תלחצו על הלינק תקבלו את הסיפור שאני רוקחת עבורכם בe-mail