משעמם

"אמא, משעמם לי" – מי לא שמע את המשפט המעצבן הזה בחודשי הקיץ החמים. 

אינני יודעת מתי במרוצת ההתפתחות האבולוציונית נדרשנו לחיפוש תרופת הפלא להפגת הריק. 

"אולי תקרא ספר? תזמין חברים? תצייר משהו?"- ניסיתי לעודד את המשועמם.

לאחר מספר דקות דומיה, עף משהו כבד על הדלת, ובעקבותיו נהמת נמר "מה את חושבת, מי קורא את סרוונטס היום? רוצה שיחשבו שאני חנון....." (הצנזורה הפנימית שלי לא מאפשרת לחזור על המשפט במדויק.) 

שלא תבינו לא נכון, הבאתי לו את הנובלות הקצרות של הסופר, ולא את "דון קישוט".

 ועוד בטרם הספקתי להכין את קפה הבוקר, נשמע בכי מהמרתף, שם הקטן בילה (מול המסך כמובן) לילה לבן עם חבריו. "תסתלק מהבית שלי יא בן...,"

"תוריד את הטלפיים שלך ... "

רעש של נפילת כיסא, וצרחות נוספות הורידו אותי בריצה לבדוק כמה נפגעי גוף יש לי הפעם. 

מלבד שריטות בידיים ורגליים, וכמה שערות בידיו הקמוצות של הינוקא, המלחמה הסתיימה בשלום. 

"מה קורה כאן?" 

"משעמם לנו" 

פתאום היתה אחדות דעים בין הצדדים הלוחמים.

ערפל כבד עטף את מוחי, נראה לי שכל תא שעד לפני שבוע היה פעיל, עבר למצב קטטוני. איזה פתרון שלא דורש שוד בנק, או סבא עשיר יכול למלא את החודשיים הקרובים בתוכן מעניין? 

"איך אפשר לחיות בגיהנום הזה, אני לא מצליחה לישון" – נשמע קול גבוה וצורמני משהו של הנסיכה הנמה, שהואיל להגיע אל פתח ביתנו אי שם באשמורת השלישית של הלילה, או בתרגום לשפת היום-יום, הרבה אחרי כיבוי הירח.

ודווקא בעין הסערה, הופיעה לעיני דמותו של סבי: "זוכרת את הפעם שכבר לא ידענו מה לעשות עם המתבגרת המשועממת?" נראה לי קצת תמוה שאפילו סבי החכם היה אובד עצות, הלא ספריו הרבים סיפקו לו פתרון לכל מצב וארוע. "אכן, וציטטתי לך קטע מהמשנה :(כתובות ה') אלו המלאכות שהאשה עושה.... טוחנת ואופה, ומכבסת מבשלת וכ' .. אפילו הכניסה מאה שפחות, כופה לעשות בצמר, שהבטלה מביאה לידי זימה (שגעון) "

רבן שמעון בן גמליאל אומר,"המדיר את אשתו מלעשות מלאכה יוציא ויתן כתובתה, שהבטלה מביאה לידי שעמום" 

יופי סבא, אני שוב מתמלאת בכעס ותסכול כמו אז, רק האשה מתבטלת, הגבר תמיד עסוק. 

ושוב כאז שומעת את קולו, המסביר לי בסבלנות:"הגבר היה אמור להיות עסוק, בחריש וקציר, ברעיית צאן וגז (לא להתבלבל, לא מחפש את גיזת הזהב, אלא מכין אותה במו ידיו). 

"ספר לסבתא" אז זו הסיבה שידי לא מרפות מהמסרגות, ואני סורגת כפייתית? 

"כן אמא, אמרתי לך פעם שאפילו גל צונאמי לא יזיז אותך ממקומך עד שתסיימי את השורה" 

שוב דיברתי את מחשבותי בקול, כי להפתעתי הרבה כל החבורה התאספה סביבי. 

"אולי אחרי ארוחת בוקר, תעשי לנו ריפוי בעיסוק, ותלמדי אותנו לסרוג?"

אמנם לא צהלתי בקול, אך בהחלט שמחתי שמצאנו פתרון חלקי להפגת השעמום, מי יודע אולי למרות שלא ירד גשם בסוף הקיץ יהיו לנו הרבה פטריות וצמחים סרוגים.

אהבתם את הסיפור ?בשביל שנוכל להיפגש בסיפור הבא ,תלחצו על הלינק תקבלו את הסיפור שאני רוקחת עבורכם בe-mail