אל תדון אדם עד שתגיע למקומו או אל תשפטי אמא עד שתהפכי לאחת

סיפור שהוא אוסף של סיפורים מנשים שחיו סביבי. איגדתי את המילים שנאמרו לכדי סיפור אחד דמיוני.

מרגע גילוי ההריון החלטתי לקחת חופשה של שנה לפחות, ולטפל בתינוקי המתוק.

אני לא אהיה כמו אמי , שהדוקטורט  באסטרו-פיזיקה ( אכן היתה מאד חכמה ומוכשרת בתחומה אבל....) היה חשוב יותר מהתינוקת שאך זה הביאה לעולם.

אמי היקרה העדיפה להשאירני עם זרה גמורה, שאמנם לא התעללה או הרביצה לי (כמו המטפלות שעליהם כותבים היום), וכנראה שאף אהבה אותי, אך בכל זאת זרה, ואילו אמא העדיפה לבלות את ימיה ולילותיה במעבדה, בין גזים אציליים לפיצוח האטום או הכוכבים. לא התעמקתי ועד היום אינני בטוחה היכן עובר הגבול בין אסטרונומיה (שטוענת לכתר המדע),לאסטרולוגיה , שהיא סוג של סיפורי סבתא.

טוב אולי אינני חכמה כמו אמי, אומרים שלפעמים סלילי הDNA לא משתכפלים נכון, או שמא למדתי אמהות מהחתולה השחורה שלי, היא לא עזבה את גוריה במשך 4 חודשים, שלדעתי מקביל לגיל שנתיים אנושי...

"אם כך, - מעירה אחותי:" למה לא תקחי חופשה של שנתיים?" 

"אולי, אבל היום הודעתי שאקח חופשה של שנה, ונראה בהמשך" 

מאותו היום ואילך, הקדשתי את רוב זמני הפנוי לתכנון דברים ובילויים, כל מי שיצא איתי לקניות שמע רק על עגלות ומיטות, ערסלים ובגדי תינוקות. 

בן זוגי היקר ניסה להשתתף בחגיגה, ואפילו אפשרתי לו מידי פעם לגעת בכרסי, ולחוש את הבעיטות של הצאצא העתידי. כמו כן התלוויתי אליו לבילויים חברתיים, וזאת למרות שלא יכולתי לטעום דבר מהמאכלים והיינות, חששתי מהנזק העתידי. 

למעשה גם שיחותי הצטמצמו רק לרגשותי ותחושותי, אז לא מפתיע שסביבתי הקרובה ציפתה בקוצר רוח ללידה.

כל אחד וסיבותיו עמו, בן זוגי, שתחזור לו החברה המצחיקה והאמפתית, הורי שיוכלו להשוויץ בנכד הראשון ואני, שאוכל כבר לעשות את כל הדברים המגניבים שתכננתי לעשות עם תינוקי. 

אלא שבחיים האמיתיים, דמיונות לחוד והמציאות מכה על הפנים, הקטן החליט לקצר את זמן שהותו בחממה, והובהלנו חיש אל חדר הלידה,לא היה זמן לאפידורל, אפילו לא לאקמול או מקלחת.

צרחתי את ריאותי ואותו החוצה, ולאחר דקת דומיה נשמע בכיו המתלונן. 

"מזל טוב, יש לכם בן בריא, במשקל 4000 קילו" –  אנשי הצוות והאב הגאה היו מלאי התלהבות צוהלת, ואני.. קיללתי וגידפתי במילים שלא ידעתי כי היו חבויים בנבכי זכרוני, ובי נשבעתי:"זהו , הילד הראשון והאחרון שלי, תתמודדו!".

לאחר יומיים וחצי, נבעטנו אני והבן הביתה, היישר אל זרועותיו החסונות של האב הגאה. 

"איזה תינוק מושלם ויפה נולד לנו " – השוויץ לחברים ומכרים שעלו לרגל, והביאו מתנות לרוב, הציצו בעריסה ומלמלו שטויות בג'יבריש, וחיוך מטופש נמרח על פניהם. 

רציתי לרסק את פרצופיהם מרוב תיסכול, איזה תינוק יפה בעיניכן העיוורות? לבן על גבול אלבינו ( שכחתי את אמי הבלונדינית), ראש לטאה וצורח ללא הפסקה. לאחר שבועיים זרם המבקרים פסק, וימי ולילותי הפכו לנבואת זעם של הנביא ירמיהו "הנה ימים באים.... יום שהוא לא יום ולא לילה..." ( ירמיהו טז' פסוק יד).

וכך נכנסתי למעגל ערפל סמיך שאין מנוס ממנו מלבד המוות שלי ושל בני. 

באחד הימים בעודי יושבת ובוהה בתינוק הישן,הסתחררו מחשבות זדון בראשי:" יום אחד הוא יילך לצבא, ואולי יהרג בקרב, אוכל למנוע את הסבל המיותר של שנינו ע"י צלילה לאמבט מלא, ונתמזג עם היקום" 

"הי תרגעי, אלו ההורמונים שמסתחררים בגופך, הלא אפילו חז"ל אמרו, שאישה מסוכנת, שנתיים לאחר הלידה" -היבהב שביב שפיות. "הורמונים, שמורמונים – לגלגלה סבתי באוזני הימנית:" בימי , קראו לזה "משיגעס", הכל בגלל בטלה, קומי, צאי לעבוד."

"סבתא – אני מתווכחת איתה, או יותר נכון עם קולה בראשי:" נכון, שהחז"ל שלך טענו שהבטלה מביאה לידי שעמום, והשעמום מביא לידי זימה ( לא שגעון או שמא כן). ותאמיני סבתי היקרה ש: א. אין בי שום מחשבה מינית אלא להיפך, והייתי רוצה להכחיד את העולם. וב. אינני מתבטלת, כל היום וכל הלילה אני עסוקה בלהחליף טיטולים, להניק,ושוב להחליף. דווקא הייתי רוצה להתבטל. 

ואולי היא צודקת? מבצבץ בזכרוני גיבורו של אלכסנדר פושקין " יבגני אוניגין" הלא יבגני, נוסע לכפר לטפל בדודו האציל והמכובד, שאף יוריש לו את רכושו ובכל זאת:" לטפל בדודי היקר יום וליל, להחליף את מצעיו, לסדר את כריותיו, אין דבר משעמם מזה, רק המחשבה גורמת לי לשעמום נורא, ורק התקווה שהשטן יקח אותך מאפשרת לי להמשיך." כך במילותיו של המשורר, וזה עוד בפואמה רומנטית. 

אבל אינני מטפלת בזקן גוסס, אלא בתינוק, העתיד שלי, או כמו שנהגו לומר זקני "הקדיש שלי" 

האם הטיפול בתינוק יכול להיות משעמם? ראיון עם ד"ר גדי און

ואז, אי שם בשטף נהר רגשותי המבולבלים, הופיע קרש הצלה, או בלשונה שלסבתי : "האל הטוב מקדים תרופא למכה" ואם אכן חלק מבעיותי נובעות משעמום, אז בתקופה שקדמה לבלאגן, נתקלתי במרצה, דר' לפסיכולוגיה, דר' גדי און, שעשה מחקר על השעמום. ולא לטעות, לא מדובר באדם משעמם כלל. ולכמה שעות או דקות אני בוחרת לצאת מהלימבו של טיפול בזועטות צווחן ומתקשרת לגדי. 

אני:" שלום גדי, אנא לא לשפוט, אך יכול להיות שתחושת שעמום, תתקוף אמא לתינוק רך? 

גדי: "אכן בחודשי חייו הראשונות התינוק עשוי להיות לא מעניין, מה בסך הכל הוא עושה? אוכל, ישן ובוכה. ויש לי סוד, הורות בכל גיל יכולה להיות משעממת, כי ההורים עשויים לראות את עצמם כסוג של משרתים, מספקים צרכים של יצור אחר, שלא תמיד מחזיר הכרת תודה."

אני: "סבתי נהגה לומר, ששיעמום נובע מבטלה, האם זה נכון?"

גדי: "נתחיל בזה שהשעמום בפעם הראשונה מוזכר בהקשר של הנזירים בנצרות, והוא מוזכר כ"שד הצהריים" שתוקף אותם, הם חיו בסגפנות ועוני, ורב היום היו עסוקים בתפילות ותחזוקה שותפת, אלא שבשעת הצהריים, כשלא היה מה לעשות, תקפה אותם תחושת ריקנות, שאליה גם מתלווה תחושת בושה על אי יכולת לראות את פלאי הבריאה".

אני: "כלומר, יכול להיות שתחשת הריק שתוקפת אותי בטיפול ביצירת הפאר שלי אמיתית?"

גדי: "בהחלט כן, כי עד הלידה לאישה היו חיי חברה , זוגיות וקריירה, ולפתע הכל נעצר, והיא נדרשת לטפל ביצור חי, שדורש יחס ותשומת לב והאם עשוי להרגיש כסוג של שפחה. ואם השעמום בתודעה הקולקטיבית/חינוכית שלנו, קשור לרגש שלילי, הרי ברור שמתלווה אל הרגש, גם רגש של בושה. ובהחלט יתכן שתחושת חוסר האונים שתוקפת נשים לאחר לידה נובעת מכך שכולם, וגם הנשים עצמן מצפות לתחושת אושר עילאי, זיקוקי דינור מתפוצצים. ולא כך הוא, רוב החיים משעממים עם רגעי אושר קטנים פה ושם. 

לאחר השיחה עם דר' גדי און, אני מבינה שאמי האסטרו-פיזיקאית, היתה מאד חכמה, ואני טעיתי. 

ושוב סבתי היקרה צוחקת באוזני השמאלית : 

"אל תדון אדם עד שתגיע למקומו, שמא תגיע למקומו, ותצטרך לבקש סליחה. "